"על חמישים שנות בדידות: ספרו של אודי אדיב "המהפכה שלא הייתה

בליל חורף קר של שנת 1972 פרצו כעשרים אנשי שב"כ ומשטרה לדירה בהדר הכרמל בחיפה ועצרו את אודי. אדיב וחברתו, לאה לשם. כך נפתח ספר הזיכרונות של אודי אדיב, המהפכה שלא הייתה. זאת הייתה תחילתה של פרשה מתוקשרת אשר הגיעה לשיאה במשפטים שנערכו לחברי "הרשת היהודית-ערבית", שבסופם אודי אדיב נמצא אשם בין השאר בבגידה ובריגול ונשלח למאסר ממושך של 17 שנה (שהוקלו מאוחר יותר ל-12 שנים). שרשרת המעצרים ומשפטי הראווה של אודי וחבריו זכו לסיקור יומיומי מנופח מצד כלל אגפי התקשורת הישראלית של אותה תקופה. יש לזכור כי נפלאות התבונה האינטרנטית טרם התגלו, ורשתות המחשבה הלא מגויסת עדיין לא הומצאו. עיקרי התקשורת היו אז עיתונות כתובה, מפלגתית ו"לא מפלגתית", שלוש תחנות רדיו בבעלות ממשלתית ישירה וערוץ טלוויזיה ממלכתי אחד פטריוטי גאה, שנאשם תדיר על ידי מפלגות הליכוד, המתנחלים והחרדים ב"שמאלנות". אבל במקרה זה נוצר לראשונה בישראל קונצנזוס חמים מימין וממה שכינו אז שמאל: אדיב וחבריו הינם סמל ומשל לאויבי העם, אוהבי ערבים, קומוניסטים שונאי ישראל. הם תוצאת החינוך המתקדם כביכול של הקיבוצים השמאלנים. הם "תלושים מערכי היהדות" וסובלים מ"שנאה עצמית". התברר גם שמקור הרעה הוא תנועת "מצפן" הבוגדנית. ממנה צמחו העשבים השוטים. עד מהרה הפך המשפט למסע הסתה נגד כל דעה המעזה לבקר את עצם מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, התוהה אחר מדיניות הכיבוש וההתנחלויות שניהלה אז ממשלת מפלגת העבודה, המטילה ספק בהיסטוריה הציונית הרשמית, או המזכירה חלילה את קיומה של האומה הפלסטינית, שלא לדבר על רמז לניסיון הידברות מדינית עם נציגי התנועות הפוליטיות הפלסטיניות….