?הרהורים על גבולותיה הראויים של חובת האמון הבנקאית : הבנק כאפוטרופוס של הלקוח(Thoughts About the Proper Boundaries of the Bank's Fiduciary Duty: Should the Bank serve as the Guardian of the Customer?)

<p dir="rtl">תקציר בעברית: על פי הדין הישראלי מוטלת על הבנק חובת אמון כלפי לקוחותיו.</p><p dir="rtl">בבסיסה של חובת האמון מונחת החובה להפעיל את הכוח שניתן לבנק בלי לנצלו לרעה. על הבנק למלא את תפקידו אך לתכלית אשר לשמה נמסר לו הכוח, ללא מניעים זרים ותוך כדי שמירה על האינטרס של הלקוח. יתרה מזו, על הבנק להעדיף את האינטרס של הלקוח על פני אינטרסים אחרים, כולל על פני האינטרס העצמי שלו. </p><p dir="rtl">עם זאת, ועל אף הרף ההתנהגותי הגבוה שהיא מציבה, חובת האמון אינה חובה אלטרואיסטית. חובת האמון אינה בלתי מוגבלת ואין פירושה כי הבנק חייב לספֵּק את האינטרס של הלקוח לעולם ובכל מצב. חובת האמון עוסקת אמנם בהגנה על אינטרס הלקוח ובהעדפת אינטרס זה על פני האינטרס של הבנק, אך זאת בגבולות מסוימים ובכפוף למספר סייגים, הבאים לאזן בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים. </p><p dir="rtl">המאמר הנדון מציע לצמצם את תחולתה הרחבה של חובת האמון הבנקאית באמצעות שלושה סייגים: על פי הסייג הראשון, מידתה של חובת האמון צריכה להיות מושפעת מנסיבות המקרה ועל כן, במקרים שונים, עשויה להיות מצומצמת בהיקפה. על פי הסייג השני, על אף קיומה של חובת האמון מותר לבנק, בתנאים מסויימים, להעדיף את האינטרס האישי שלו על פני אינטרס הלקוח. על פי הסייג השלישי, חובת האמון אינה מאפשרת ללקוח לסמוך על כך שהבנק ידאג לאינטרסים שלו במקומו, ואינה משחררת את הלקוח מהאחריות לדאוג לענייניו שלו בעצמו. </p><p dir="ltr">